טרק מחנה הבסיס של אוורסט: תמצית ב־8 ימים

הטרק עובד באביב (מרץ-מאי) או בסתיו (סוף ספטמבר-נובמבר). הסתיו מביא את השמיים הצלולים ביותר אחרי המונסון; באביב מתווספת פריחת הרודודנדרונים בחלקים הנמוכים. את חודשי המונסון שבאמצע — פשוט לדלג.

צריך את אישור הכניסה לפארק הלאומי סגרמטהה ואת האישור המקומי של חבל קומבו פאסאנג להאמו — קונים בקטמנדו או בדרך. מדריך מורשה הוא כיום דרישה מחייבת לטרקים באזור, אז תכניסו את זה לתכנון ולתקציב.

המסלול הקלאסי מוסיף ימי מנוחה בנמצ’ה ובדינגבוצ’ה; הגרסה המקוצרת הזו לא. אם רק אפשר — הוסיפו יום רזרבה, לכו לאט בכוונה, ולעולם אל תמשיכו לעלות עם תסמיני מחלת גבהים. הירידה היא התרופה היחידה.

הטרק מתחיל במנחת ההרים של לוקלה (2,860 מ’), שמגיעים אליו בטיסה קצרה ותלוית מזג אוויר מקטמנדו. טיסות מתבטלות — השאירו ימי גמישות בשני הקצוות. מסוק מגורק שפ או מפריצ’ה יכול לחסוך את ימי החזרה, אם התקציב מרשה.

פסגת האוורסט מוסתרת ממחנה הבסיס עצמו. העלייה לפנות בוקר לקאלה פטאר (5,545 מ’) ביום השביעי היא המקום שבו נמצאת הפנורמה הקלאסית — אל תוותרו עליה כדי לחסוך כוחות.

בגובה מתייבשים מהר בלי להרגיש. שתו לאורך כל היום, וקחו בחשבון שהכול — מים, אוכל, הטענת טלפון — מתייקר ככל שעולים, כי הכול מגיע לשם על גב סבלים או שיירות יאקים.

הימים יכולים להיות נעימים בשמש, אבל הלילות בלובוצ’ה ובגורק שפ קרים ברצינות בכל עונה. שק שינה לארבע עונות, מעיל פוך אמיתי והגנה מהשמש באוויר הדליל — שלושת הדברים שהכי מתחרטים שחסכו בהם.